שאלה:
הגעתי לגיל 46, הילדים עזבו את הבית. גידול הילדים מילא את חיי במשמעות, ידעתי למה אני חיה, מי אני.
כעת כשהחיים שלי פנויים מאחריות לאחרים (אני גרושה), הם רק שלי, אני מרגישה ריקנות.
אני מוצאת לעצמי שפע תעסוקה מגוונת ומעניינת ומספקת, יש לי פעילות חברתית עשירה, אבל כל זה נראה לי סתם. רק פתרונות כדי שלא אשתעמם בבית. מאחרי כל זה עומדת השאלה בשביל מה? מה המשמעות של כל זה? מי זאת האישה הזו שעושה את כל הדברים האלה, מה בכלל אני באמת רוצה?
.
ההתייחסות שלי:
אנשים מדברים הרבה על 'משמעות' בחיים. יש לנו צורך קיומי בתחושת משמעות, אבל מה זה בעצם 'משמעות'?
אם יש מילה, למשל המילה 'עץ', המשמעות שלה היא העץ החי שקיים במציאות. המילה היא משהו שמצביע לכיוון של העץ המציאותי, היא מנכיחה אותו בתודעת בני האדם. בלי המילה 'עץ' או המושג המחשבתי של עץ, לא היינו יכולים לחשוב על העץ המציאותי החי, במידה מסויימת כאילו הוא לא היה קיים מבחינתנו.
.
אצל רוב בני האדם יש תפישה שבאופן כללי מאוד המציאות יש בה שני רבדים. יש רובד פרוזאי, ארצי, חומרי, שבו אוכלים, ישנים, מתפרנסים וכדומה. ויש רובד שהוא מעל זה, משהו מרומם, יפה, שייך לנשגב, ל'השראה', יצירתיות, אהבה, נתינה, חיבור, לפעמים קוראים לזה 'רוחני' (אני קצת נזהר מהמילה הזו בגלל המטענים הטרנדיים שיש לה עכשיו), וכדומה. כל אחד לפי הדרך שיש לו להתייחס לרובד הזה והמילים שהוא רגיל לקרוא לו.
אותו רובד גבוה יותר, קיים כמשהו כללי, אהבה למשל היא דבר שקיים בעולם כמשהו כללי, כולם יודעים מה הוא ורוצים לגעת בו.
אדם כותב את ספר חייו. כמו שהמילה 'עץ' המשמעות שלה היא העץ המציאותי החי, כך סיפור החיים של האדם הוא כמו מילה, המשמעות של המילה הזו היא משהו שנמצא באותו רובד של יופי ואהבה ומשהו נשגב וכדומה.
אם יש בחיי האדם דברים שדומים לאותו רובד גבוה, הם מנכיחים את אותו רובד גבוה בעולם האנושי. למשל אם בחיים של אדם יש סיפור אהבה אמיתית, סיפור החיים של האדם הוא כמו המילה 'אהבה', הסיפור הפרטי של האדם מצביע על האהבה הכללית שהעולם כולו מלא בה, מכוון את המבט אליה, מגלה משהו מהמהות שלה, כי הוא שייך אליה, דומה לה, וכך הוא מנכיח אותה במציאות הפרטית הפרוזאית. כמו שהמילה 'עץ' מנכיחה את העץ האמיתי בתודעה שלנו.
לכן אומרים חיים שיש בהם 'משמעות', וזה כמו שלמילה יש 'משמעות'.
.
האדם כותב את ספר חייו. ספר טוב לא רק מוסר אינפורמציה על מה שקרה בחיי הגיבורים, שהם גרו שם ונסעו לשם ועבדו בעבודה כזו וכדומה. יש בספר השראה, הוא יצירת אמנות. כשקוראים אותו מתחברים למשהו יותר גבוה וכללי מהעובדות הפרוזאיות שמתוארות. כשזה כך כבר אין שאלה בשביל מה נכתב הספר, מה הערך בכך שהוא קיים בעולם. זה התכלית וזה הערך. אם הספר רק מוסר את הפרטים הפרוזאיים שקרו לגיבורים, ואין בו ערך מוסף של אמנות, השראה, משהו שמעבר לפרוזאי, אז מרגישים שהוא מיותר, אין לו ערך, הוא משעמם, בשביל מה הוא קיים.
בשביל שחיי האדם יהיו כתיבת ספר חייו, ספר שמספר משהו על מה שמעבר לפרוזאי, ולא סתם רצף אירועים פרוזאיים שאינם סיפור אמנותי אלא רק רשימה טכנית, צריך שהאדם יידע מי הוא ומה הוא באמת רוצה. הרצון הוא המהות של האדם, בלי שהוא מחובר אליו הוא לא מחובר לעצמו.
.
אם אומרים למישהו אתה צריך לדעת מי אתה באמת, מה אתה רוצה באמת, זה מתסכל מאוד. איך אני יכול לדעת את זה? אני אבוד מול שאלה כזו, אין לי מאיפה להתחיל.
.
כלב למשל אין לו שאלות כמו 'מי אני באמת', או 'מה אני באמת רוצה בחיים', או 'האם יש משמעות לחיי'.
האדם הוא בעל החיים היחיד שיש בתודעה שלו אפשרות להיות מנותק ממי שהוא באמת. זו אפשרות חידתית מאוד, לא אנסה להכנס כאן להסבר למה זה ככה. האדם הוא בעל החיים היחיד שיש אצלו משהו שגנוז בו, פוטנציאל, והוא מממש אותו במהלך חייו, בהתפתחות שלו.
.
לשאלות כמו 'מי אני באמת' ו'מה באמת אני רוצה', לא יכולה להיות תשובה אחת ברורה וקבועה. כי האדם חי, וחיים הם תנועה תמידית, מסע, זרימה, השתנות, צמיחה, התפתחות. הם לא מצב קבוע.
גם הזהות של אדם אינה משהו גרעיני עצמאי שקיים בפני עצמו. הזהות של ה'אני' בנויה מהיחסים של האדם עם מה שמחוץ לו, במיוחד הדמויות המשמעותיות בחייו. גם עם העולם באופן כללי, וגם עם זיכרונות שלו על עצמו.
יש לאדם תגובות על מה שקורה בחוץ, הוא מבטא את זה ומקבל מהחוץ תגובות על מה שהוא הגיב. הזהות של האדם היא תרכובת של היחסים שלו עם החוץ, האינטראקציה התמידית עם החוץ, ביחד עם משהו שהוא 'האדם עצמו' שהוא המקור לתגובות שלו כלפי החוץ. ה'אדם עצמו' לא יכול להיות נתפש בלי האינטראקציות שלו עם החוץ. זה מושג מופשט וריק. רק בתרכובת שלו עם האינטראקציות והיחסים נעשה משהו שיש בו ממשות ואפשר להסתכל עליו. אבל המשהו הזה משתנה כל הזמן ואין לו הגדרה אחת קבועה. ההגדרה של האני כוללת את כל היחסים שלו עם החוץ וכבר אינה משהו אחד שאפשר לשים אליו את האצבע.
.
לדעת מי אני באמת ומה אני רוצה באמת, זו לא ידיעה. זה לא שאני יכול לשאול את השאלה הזו ולקבל עליה תשובה כלשהי. אלא זה דרך חיים. אם כל רגע ורגע מהחיים שלי אני מנסה להיות אותנטי לפי מה שאותנטי באותו רגע חולף, בלי שיש איזו אותנטיות רחבה שמקיפה את כולי ואת כל החיים שלי, אז הרגע הזה מצטרף לעוד רגעים שבהם הייתי אותנטי, הרגעים האלה הם האותיות שמהם נכתב סיפור חיי. הסיפור אין לו התחלה או סוף. הוא מתחיל מהאמצע ונגמר באמצע. אין לו מסקנה או פואנטה. אבל אם הוא ציור של משהו שהוא יותר גבוה מהפרוזאי זה הערך שלו והמשמעות שלו.
יש בתוכנו, בלב, משהו פנימי עמוק שמחובר למה שגבוה. את המקום הזה אנחנו שואלים כשצריך להחליט מה המעשה הנכון. אם המעשים של החיים שומרים על הסתכלות על אותו מעיין שבתוך הלב, מנסים להיות בהתאמה איתו, אז הם מנכיחים אותו, מממשים אותו, מספרים עליו, מצביעים עליו, כמו שהמילה 'עץ' מצביעה על העץ החי.
חיים שיש בהם משמעות הם כאלה שבכל רגע, בכל מעשה, יש חיבור לאותו מקום פנימי, ששואל האם המעשה משקף את המקום הפנימי, תואם לו, או זר לו ועושה לו עוול ורומס אותו.
.
כשמגדלים ילדים, או מנהלים זוגיות חיה, בעלת משמעות, עולות כל הזמן שאלות מהותיות, לפעמים הרות גורל, שדורשות לבדוק בפנים האם ברגע זה 'מי שאני באמת' מקבל את זה, בוחר בזה, רוצה את זה. 'מי שאני באמת' הוא לא ידוע, אבל הוא מודיע על עצמו כשהוא נדרש לבחור ברגע המסוים הזה מה הוא מחליט. הבחירה היא גילוי של מי שאני באמת, נכון לאותו רגע מסויים. בכל רגע מתגלה 'מי שאני באמת' אחר, אני האמיתי משתנה, כי הוא חי.
.
אם חיים בבית בלי בן זוג וילדים, לא עולות שאלות רציניות שדורשות מהאני האמיתי שלי להחליט החלטה שתגלה את המהות העמוקה שלו. הכל שגרה שזורמת בלי להיתקל בקונפליקטים עמוקים מהותיים, ה'אני האמיתי' מפסיק להרגיש שהוא מתגלה בחיים, ואז הוא נעלם לגמרי, והפעולות השגרתיות החומריות החלולות הפרוזאיות מכסות עליו. זו תחושת איבוד המשמעות.
.
מה שאני יכול להציע, הוא לנסות ללמוד שה'אני האמיתי' לא מוכרח שאלות גדולות דרמטיות הרות גורל, או קונפליקטים קשים, כדי לגלות את עצמו.
לדוגמה, אם אדם יושב על כסא. הוא יכול לנסות להתחבר לגוף שלו, לבדוק איפה מתוח ואיפה יש הרפיה, איפה נוח באמת ואיפה לא, אילו שרירים מתעייפים מהישיבה ואילו מרגישים מנוחה. האם הוא מוטל על הכסא קורס כמו שק תפוחי אדמה, או שהוא מחזיק את עצמו. ומה היא ההחזקה הזו.
אז צריך להחליט מה העמדה שלי כלפי כל תחושה גופנית כזו. מאיפה לדעתי היא באה. מה המקור הפסיכולוגי שלה. האם אני רוצה שהיא תהיה או לא, ואם לא אז מה אני יכול לעשות בנידון, וכן הלאה. גם כאן מופעל ה'אני האמיתי' שלי. אלה שאלות גדולות.
.
או למשל כשנמצאים בתקופה שאין אחריות על אחרים והחיים פנויים, באופן טבעי עולות שאלות על כל מיני טראומות, שריטות, זכרונות לא פשוטים, יחסים עם ההורים, וכדומה. על חרטות, בדידויות וכדומה. מחשבות על איזה חלק מהחיים שלי היה בריחה מדברים שלא רציתי לגעת בהם, לראות אותם. מירוץ שרצתי כי משהו חיצוני הפעיל אותי. כמה בכלל מהחיים שלי היה מכח השפעה חיצונית זרה שנכנעתי לה בלי שמחה וקבלה אמיתית. קולות של הורים שהפנמתי, מוסכמות חברתיות, פחד מלהיות נראית כאילו אינני אדם מצליח וכייפי. פחד שלא יאהבו אותי, שלא ירצו, שלא יראו אותי. כמה חרדה יש בי, וממה היא מגיעה.
לא צריך לפחד מזה. ה'אני האמיתי' עובד בכל תקופה על מה שאז הוא מרכז החיים. בתקופה שמרכז החיים הוא גידול ילדים, הם מעלים מספיק שאלות אמיתיות של חיים, בכל רגע. אין מקום אז להתרכז בהסתכלות על נושאים כאלה וגם אין צורך אם השאלות האלה לא צפות מעצמן ותוקעות לי את החיים.
אבל התחום הזה הוא חשוב לא פחות מגידול ילדים. את גם ילדה ומגיע לך לא פחות ממה שמגיע לילדים, וצריך גם אותך לגדל, לדאוג לחיוניות ולבריאות הנפשית שלך, כמו שדאגת כל כך לילדים.
.
אולי כאן מקור העניין. אם תראי בעצמך ילדה שאת מגדלת, שאת משקיעה בה, שחשוב לך יותר מכל הרווחה שלה, שהנפש שלה תהיה בריאה, מטופלת באופן מיטבי. אז תהי הלך משמעות בגידול של עצמך עכשיו לא פחות מהגידול של הילדים. כי כל פעולה היא נוגעת בחיים ממש, יש לה משמעות לחיים, והיא צריכה להיות בחירה של ה'אני האמיתי' וכך הוא ממשיך להתגלות וספר החיים ממשיך להיכתב.
אבל אם את מרגישה שאת לא ראויה להשקעה כזו, שאת לא משהו יקר כל כך כמו הילדים, אז שאלות שנוגעות לחיים שלך, איך את מרגישה, בגוף, בנפש, עם כל ההיסטוריה והזכרונות והעולם הרגשי הפנימי, מה חוויית החיים שלך בכל רגע, כמה שמחה יש. כל זה לא באמת חשוב לך, כי בכלל את לא חשובה בעינייך, ואז את לא נזקקת לאותו מעיין פנימי שבלב לשאוב ממנו את מה שנובע ממנו לאותו רגע, מה המעשה הנכון.
השאלה למה לאדם קשה לתפוש שהוא גם ילד, כלומר שהוא חשוב, ששמחתו ובריאותו הגופנית והנפשית חשובים, היא גדולה ולא אכנס לזה כאן. אצל ילד החיים שלו חשובים לא בגלל מה שעשה או בגלל שמגיע לו משהו. הוא רק נולד והוא רק זועם וצועק ודורש ואוכל ומלכלך חיתולים. הוא לא תרם כלום לאף אחד. מה שהוא חשוב זה לא תלוי בשום דבר, האהבה אליו לא תלויה בשום דבר. פשוט כי הוא בן אדם, ובן אדם זה דבר כל כך יקר.
גם ילדים של אחרים חשובים לנו. אם שומעים על ילד שנהרג זה נורא, אם רואים ילד בוכה באוטובוס רוצים להרגיע אותו, לתת לו משהו מנחם.
כי כל אדם חשוב וילד זה אדם. במבוגרים אנחנו מאבדים את הראייה שיש כאן אדם. כי הם כבר לא כאלה פשוטים וערומים ותמימים. הם עושים שריר, מלאים אינטרסים, מניפולציות, פוזות, משחקים, שריונות ומנגנוני הגנה, פחדים ממלחמת הקיום ומהתחרות. הם מסוכנים לי, יכולים לנצל אותי, אני במגננה מהם. לכן קשה לראות שהם ילדים תמימים טהורים אמיתיים חשופים פגיעים וחסרי ישע, שזה המובן האמיתי של להיות אדם, וזה מה שמעורר תחושה שאדם זה דבר כל כך יפה ויקר וחשוב וראוי לכל השקעה בו, בלי שצריך לשאול למה זה מגיע לו. וגם את עצמי אני לא יכול לראות כאדם במובן הפשוט הנקי כמו שרואים אצל ילדים.
זה דבר שהכרחי לחשוב עליו הרבה, ולא פעם אחת אלא לכל החיים תמיד להיות עם ההסתכלות הזו, עם העבודה הזו. כשזה קיים, אז תמיד ה'אני האמיתי' שלי צריך לכוון אותי כי כל דבר שקשור לחיים שלי, גם הכי קטן, הוא שאלה חשובה באמת, נוגעת עד התהום. אם ילד מבקש במבה באמצע הקנייה בסופר, השאלה הם לקנות לו או לא, ואם לא אז איך לדבר איתו על זה, ובאיזה טון לדבר, באיזה מבט, איזה רגש לשדר, האם לחבק, אלה שאלות עצומות, הן נוגעות לנפש שלו ולמה שייחרת בה ועם מה הוא ימשיך את חייו. ובכל רגע התשובה אחרת לפי המצב המסוים. וכל שאלה כזו יש בה את המעשה הנכון וצריך להתחבר ללב כדי לשאוב משם, וזה גילוי של ה'אני האמיתי' וזה המשמעות.
באותה מידה השאלה האם לקנות לעצמי עוגה או לא, ומה אני אומרת בתוכי לנפש שלי שחושקת בעוגה, כמה רואה אותה ומתייחסת, וכל כדומה, היא יכולה להיות נוגעת לעומק הלב ל'אני הפנימי'. כי זה ייחרת בי, יקבע בי דברים בנפש שאמשיך איתם הלאה.
.
(בתגובה לרשימה זו הוספתי עוד מכתב לאדם אחר, שקשור לאותו נושא)
עצה בלב איש 
פינגבק: 255 – על רגש של חוסר משמעות בחיים, וחוסר ידיעה מי אני באמת ומה אני רוצה באמת | אדם חי – האתר של ניר שטרן
זה קטע שלא נכתב במסגרת הבלוג הזה, אבל הוא נוגע לנושא השאלה הזו.
המכתב נכתב במסגרת ייעוץ זוגי-משפחתי. הבעיה שסביבה התנהל הייעוץ הועלתה על ידי אשתו וחמותו של ראובן (שם בדוי). ראובן נפצע באופן אנוש והיה בין חיים למוות. אחרי שהחלים הוא הרגיש שהוא קיבל את החיים במתנה, ולכן עליו למלא את החיים שקיבל במשמעות. לא לבזבז אותם סתם.
כתוצאה מכך הוא נרתם להקים מיזם ציבורי גדול שיש לו תועלת רבה ל"עם ישראל". לאשתו לא היתה התנגדות לכך שישקיע את הזמן הנדרש, אבל היתה לה הרגשה לא טובה לגבי ההתמסרות שלו לפעילות הזו. היא הרגישה שהיא מאבדת קשר איתו.
חמותו של ראובן עזרה בשמירה על הילדים וכדומה. היא הרגישה מנוצלת, כי ראובן נעזר בה לצורך פינוי עוד ועוד זמן להשקיע במיזם שלו. היא לא הרגישה שזו עזרה אמיתית לזוג, אלא בעצם כאילו היא משקיעה כדי לעזור לאותו מיזם, שהיא לא היתה שותפה לו.
כפתיחה לתהליך של טיפול עם ראובן, כתבתי לו מכתב שהיה אמור לשמש כנקודת פתיחה לטיפול. הטיפול עצמו הוא להתבונן, עם הלב וגם עם השכל, בתגובות של ראובן למכתב ולכל מה שאני אומר בהמשך. החשוב הוא לא המכתב ולא האמירות שלי, מה שחשוב זה רק התגובות שלו. לפעמים אני אומר משהו רק כדי לדקור ולעורר תגובה, כדי שנוכל להתבונן בתגובה, מאיפה היא מגיעה, ולהתקרב וכך לעשות תהליך אמיתי ולא רק עצה.
.
.
.
זה מה שכתבתי לו:
יש סיפור על הגאון מוילנא, שבעיני הוא מאוד עמוק ויסודי. שאלו אותו איך הדרך לעשות חסד, והוא לא ענה אלא התחיל למלא כוס יין עד שהתמלאה לגמרי והמשיך למלא אותה והיא נשפכה החוצה. הרב שלי, רבי שלמה וולבה ז"ל, דיבר הרבה מאוד על זה. הוא הסביר שהעניין הוא שאדם צריך לעסוק רק בלמלא את עצמו בלבד. מה שאחרים מקבלים ממנו זה רק אחרי שהוא כבר התמלא לגמרי ויש עודף וזה ממילא מגיע לאחרים.
חז"ל אמרו עניי ביתך קודמים ועניי חצרך קודמים ועניי עירך קודמים.
משמעות בחיים, התחושה שיש בהם שליחות וייעוד וטעם אמיתי וחשיבות אמיתית, שהם לא סתמיים, משמעות כזו היא תחושה פנימית, שהיא חיונית לחיים לאדם שיש בו מודעות שהוא רוצה לחיות כאדם, ולא סתם להיגרר מיום ליום כמו בעל חיים.
כשהכל מתוקן ונכון, התחושה של המשמעות המרכז שלה הוא בתיקון של האדם את עצמו, בחיים שלו בפנים, בתוכו, עם עצמו. תיקון הכוונה שהוא מתחבר לחיים, נעשה חי יותר, צומח, מחובר, לחיים, לעולם, לאנשים האחרים, לאמת, לקב"ה. שמחה עמוקה ופנימית, שיכולה להיות מאוד שקטה, מורכבת, לא ריקוד, היא תופעה שמתלווה לזה. מצב שהאדם חווה את עצמו באמת חי. זה בעצם העניין של אמונה בחוש, שהיא תכלית האמונה. הקב"ה הוא החיים שבעולם, וחיבור עם לחוות שאני חי זה שורש העניין של להתחבר אליו. וכמובן מייד קרוב לזה העניין של בית ואשה וכו'.
.
דברים "גדולים", שנמצאים בחוץ, שקשורים לכמות של אנשים, אינם יכולים באמת להיות המרכז של חוויית החיים ותחושת המשמעות שבחיים. הם סתם עיסוק להעביר את עודף החיים והאור שנותר לאנשים אחרים. או סתם כדי שלאדם תהיה מסגרת פעילות חיובית ובונה וטובה שממצה את הכוחות שבו.
.
זה מאוד מטעה. יש בדברים "גדולים" כח משיכה עצום. אני טעיתי בזה במשך שנים רבות מחיי, היתה לי תחושה שלחבר ספרים, להרביץ תורה ברבים, להעמיד תלמידים, להקים ישיבה מסוג חדש, וכו', אלה הדברים שמעניקים לחיים את המשמעות העמוקה והגדולה. שבלי זה החיים סתמיים.
בעקרון זה קצת דומה לטעות של זמר שמאוד מתפרסם, פתאום הוא יכול להעביר מסר למליוני אנשים, לעשות שינוי בחיים של כל כך הרבה אנשים. הוא מאבד את החיבור, את הנגיעה הרגשית, לחיים הקטנים הפרטיים האישיים שלו ושל המשפחה הקרובה. החיים האלה בגלל שהם קטנים ורגילים וכאילו כמו של כל אחד אחר, לא ממלאים אותו, כבר לא מעניקים לו שמחה ומשמעות ונגיעה בחיים וחוויה אמיתית ממלאת של להיות חי. כאילו הם קטנים מדי. סופם של אנשים כאלה לרוב רע ומר. בגלל הטעות הזו הם גומרים עם סמים וחיים הרוסים להם וסביבתם הקרובה וכו'.
.
.
הנקודה של הצורך החיוני במשמעות היא אכן נכונה מאוד, אבל הטעות היא בזיהוי איפה נמצאת אותה משמעות מבוקשת.
במקום של המילוי האמיתי יש איזשהו מעצור שחוסם מלגעת בו. אני גם הרגשתי דבר קרוב לזה שנים רבות מחיי. שלגבי החיים במקום שבאמת הם קורים, ביני לבין עצמי, בעולם הפנימי הכי אישי, בשעות של להיות לבד בשקט, בלי לרוץ לשום מקום, בקשר עם האשה והילדים, בפשוט להיות איתם, הרגשתי שזה המקום שהוא הכי חשוב בשבילי, ששם באמת אני רוצה להיות, ששם באמת האהבה שלי, הבחירה שלי, ידעתי היטב ששם החיים עצמם קורים וכל השאר הוא עטיפה חיצונית ומסגרת בלבד, או לכל היותר ענפים שצומחים מהגרעין הראשוני. אבל משום מה הרגשתי כאילו אני לא מצליח לחוות את הנגיעה שם. כאילו יש כפפות שעוצרות אותי מלחוות מגע ממלא ושמח של ממש, כאילו איזשהי מחיצת זכוכית חמקמקה חוצצת ומפרידה ומשאירה אותי ריק.
מרים (אשתו של ראובן. שם בדוי) אתמול אמרה, שהיא יודעת שאתה לא יכול להסתפק בעבודה סתמית של תשע עד חמש, ואם היא תלחץ לכיוון הזה אתה תהיה נבול, והיא מקבלת שזה כך. אני לא מדבר בכלל על השאלה הטכנית המעשית, מה לעשות וכמה שעות להקדיש לזה. הנקודה היא לא במישור המעשי, היא רק בלב, בכוונה, באיכות, בפנימיות הכי עמוקה ואישית.
אם אדם יש בו אנרגיה רבה וכוחות רבים וכשרונות רבים והרבה מה לתת, הוא בוודאי צריך לממש את זה, ואם לא מתאים לו עבודה קטנה ורגועה זה לגמרי לגיטימי, וזה לא הרסני אפילו אם זה לוחץ מאוד על לוח הזמנים.
הנקודה היא מה שהיא אמרה לגבי להיות נבול. למשל לי בימים האלה יש הרבה תסכול ולחץ ומצוקה מכך שאני לא מוצא עבודה שתמצה את הכוחות והיכולות שלי ותעסיק אותי די הצורך. אני מחפש מאוד, ומקווה שאמצא מהר.
זה מכניס אותי למצוקה, אבל יש הבדל בין זה לבין להיות נבול. למרות המצוקה והתסכול הקשים אני עדיין במידת מה חי ושמח ורגוע ומאיר לעצמי לקרובים אלי. לפחות אני עובד על זה מאוד ומשתדל מאוד, ורואה בזה את המשמעות העיקרית והעבודה שבאמת משמעותית וחשובה בחיי. זה דבר שלמדתי אחרי הרבה שנים, והרבה מאוד עבודה פנימית, וגם אחרי הרבה נזקים שעשיתי לעצמי ולמשפחתי הקרובה לשעבר. שאת המילוי האמיתי מחפשים בפנים, בקרוב, בקטן, במה שסמוך וקרוב ונוגע בי. ואין דבר שהוא קטן מדי.
אם אתה נבול בלי שאתה עוסק בעבודה "גדולה" שנתפשת אצלך כמשמעותית, אז גם כשיש לך עבודה גדולה, מה שמונע ממך להיות נבול זה רק העבודה, ולא מספיק לשם כך עצמך, והמשפחה הקרובה, החיים עצמם.
וזה בעצם גורם שגם כשאתה עסוק בפרוייקט הגדול שלך, הנבילה הזו קיימת מתחת לפני השטח, ומכרסמת לאט משם בלי שרואים. זה יוצר סוג דינמיקה חמקמקה של בריחה. כדי לברוח מהתחושה הקשה והמתסכלת והלא מובנת והמפחידה של חוסר יכולת לגעת בחיים הפשוטים, הגרעיניים, ולקבל מהם את המילוי והמשמעות, בורחים לעיסוק שמכריז על עצמו כמשמעותי בחיצוניות בקול רם, שמוסכם על כולם שהוא משמעותי וחשוב. זה כמו לשתות מים מלוחים כשצמאים. זה לא ממלא, המרדף רק נעשה יותר ויותר חזק, והכרסום מתחת לפני השטח הולך וגדל. לא מייד מבחינים בזה, וזו הסכנה העיקרית של זה.
.
מאוד קשה ומפחיד להפנות את המבט למקום הזה. מאוד מוזר וחידתי לאדם, למה משהו חוצץ בינו לבין החוויה של שמחה ומילוי ומשמעות מהחיים הפשוטים עצמם, ששם בלבד האמת של הדברים האלה. זה דורש להסתכל על מקומות שיש אינסטיקט חזק מאוד של פחד מלהסתכל עליהם. חציצה כזו מעידה שיש פציעה נפשית כלשהי, תמיד יש לה התחלה כלשהי מהילדות המוקדמת, כי אז האדם רך, תמים חשוף ובלי הגנות, והדברים מוטבעים בו. אנשים בורחים מאוד מאוד מלהתייחס למקומות כאלה, לא יודעים בכלל מה לעשות איתם. אם לא הייתי בטוח שיש בך אומץ אמיתי לא הייתי מעז בכלל להעלות איתך נושא כזה.
.
זה יכול בעתיד לגרום לנזקים חמורים בזוגיות. הזוגיות לא מקבלת את המזון שחיוני לה, לא בגלל כמות השעות. זה לא קשור. אפשר לפתח זוגיות חיה ונפלאה גם עם מעט מאוד שעות ביחד. מה שמכרסם בזוגיות זו ההרגשה שהמילוי האמיתי שלך, השמחה, המרכז של הכוונה הפנימית, לא בא מכח הזוגיות והמשפחה, לא מחובר אליה בחיבור חי ונושם. לא משם היניקה הפנימית של כחות החיים של הנפש. משהו חוצץ שם. ובגלל החציצה הזו יש תחושה של חוסר משמעות ונבילה מול מצב של רק אתה והזוגיות בלבד ללא תכנים אחרים בחיים. והתחושה הזו גורמת לך להישאב למקום חיצוני של העבודה שהוא בעצם לא יכול למלא באמת, ולאמיתו של דבר הוא רק בריחה שמשאירה חלל ריק.
.
החלל הריק הזה מכרסם בזוגיות, משני הצדדים, לאט לאט ובאופן שקוף, כמעט לא מורגש. זה מרוקן לאט לאט משמחה וחיים וחיבור חי פנימי ואמיתי. כשזה יהיה מורגש ובולט ומחייב התייחסות זה יכול להיות מאוחר מדי, חלילה.
יש בזה אלמנט של ניצול, כמובן בלי כוונה. כי מרים משוכנעת שהתמיכה שלך בעבודה שלה, הנכונות להתמודד על נשיאה בעול כמעט לבד, זו תמיכה נכונה ווויתור בונה. לכן היא משקיעה. אבל באמת מתחת לפני השטח היא מרגישה באיזשהו מקום שזה שואב ממנה כוחות חיים וכוחות נפש, ממאגרים שלא מתמלאים בקצב מספיק לעומת השאיבה, ובסוף הם ידלדלו והיא תעמוד מול שוקת שבורה. יש גם דיבור על כך שהמאמץ הנוכחי שלך זה זמני עד שהפרוייקט יוקם ויתבסס וייכנס לפסים של שגרה. אבל מצד שני אם היא אומרת שהיא ידעה מראש שאתה לא סוג אדם שיכול לעבוד מתשע עד חמש, שזה חלק מהחבילה, אז בעצם יש כאן איזשהי הכרה בכך שזה לא בדיוק זמני.
אהבתיאהבתי