1 – על התמודדות עם מחשבות אובדניות, ויחס התורה להתאבדות

שאלה:

אני פונה עלייך כי אתה בן היחידים שאני מכיר שדיבר על הנושא של התאבדות באופן פומבי וכדבר נורמלי מצד אחד, ומצד שני ממקום אישי. לאחרונה חולפות אצלי בראש רצונות לא להתקיים. זה לא לזרוק את עצמי מבניין גבוהה או לחתוך את הוורידים. אין לי תכנון לעשות דברים כאלו, אבל המחשבות בעצמם גורמות לי לחשוב מחדש על הנושא של התאבדות.

פעם אחת הרגשתי שאלוהים לא כועס כלל וכלל על מתאבדים. ההפך. הרגשתי כאילו אלו שמתאבדים מתאטפים בזרועות פתוחות של אהבה מהקב"ה כי הוא מבין לעומק את הצער ובסופו של דבר חנון ורחום. יש מעשיות על נשמות שמסתובבות בעינויים קשים על זה שהתאבדו. שהנשמה לא מוצאת מנוחה בגלל המעשה המתועב. באופן הלכתי יבש, אנחנו אומרים שזה אסור. אבל ככל שאני חושב על העניין אני מרגיש שחייב ויש הסתכלות אחרת. כתוב "אל כורחך אתה נולד, ואל כורחך אתה מת" כשמהרהרים על החלק הראשון לעומק, נבהלים. החוויה הפשוטה והבסיסית של המציאות היא שבאמת לא בחרתי להתקיים. אני כאדם נתון במציאות שלא בחרתי בו. לאלו שעוברים צרות שהם לא יכולים לסבול יותר ולוקחים את החיים בידיהם, הם בעצם בוחרים. אם אני מחליט שאני לא רוצה להתקיים יותר, למה זה אסור לקחת את חיי בידיי? אל כורחי נולדתי ואני לא אוהב את החבילה שקיבלתי. אני לא רוצה להמשיך לסבול. אולי האופציה לקחת את החיים בידי היא מלאה ברחמים. כן, בני, אתה יכול להפסיק.

אומרים שהחיים אצל היהדות כל כך יקרים שאנחנו רוצים להאריך אותם כמה שיותר. למעשה המוסר הזה משאיר הרבה סבות וסבתות גוססים בבתי חולים על תרופות וצינורות לשנים במקום שיפטרו מהעולם במנוחה טובה. אצל האינדיאנים הזקנים שכבר לא יכלו לטפל בעצמם הלכו לטיול אחרון ביער. היה עדיף להם לגמור את החיים ככה מאשר לגסוס.

הרהורים על התאבדות חושפים אצלי מקום רוחני, קולפים את הקליפות מהכל ומעמידים את מכאוב השאלה של הקיום ממש בפני הפרצוף. מבטלים את העבר ואת העתיד וזורקים אותי ישר לתוך המציאות עצמה. אני לא כל כך מצליח לנסח כאן מה שרציתי לומר אבל זה בעצם לבקש ממך ממקום יותר עמוק להסביר על המהות של הבחירה של האדם לשים קץ לחייו, למה זה אסור לפי התורה, האם זה באמת אסור לפי התורה, האם בעינייך, מחוץ לדעתה של התורה, זה דבר לא מוסרי?

אין לי תכנון להתאבד. זה לא יקרה.. אני סובל הרבה כרגע מכל מיני מחלות גופניות והרובד הנפשי מאוד מתערר מזה גם. פשוט מנסה להבין יותר לעומק את הרובד הנפשי של הרצונות והמחשבות האלה של התאבדות.

.

.

.

ההתייחסות שלי:

ברמב"ם הלכות רוצח, ב', ב'-ג' כתב:

"כָּל הַהוֹרֵג חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ בְּסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן הַמְּמִיתָה. אוֹ שֶׁחֲנָקוֹ עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שְׂרָפוֹ בְּאֵשׁ. הוֹאִיל וַהֲרָגוֹ מִכָּל מָקוֹם הוּא בְּעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג בְּבֵית דִּין:

(ב) אֲבָל הַשּׂוֹכֵר הוֹרֵג לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עֲבָדָיו וַהֲרָגוּהוּ. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַהֲרָגַתְהוּ חַיָּה. וְכֵן הַהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים הוּא. וַעֲוֹן הֲרִיגָה בְּיָדוֹ וְחַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם. וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:

(ג) וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט׳:ו׳) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" זֶה הַהוֹרֵג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

(בראשית ט׳:ה׳) "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ" זֶה הוֹרֵג עַצְמוֹ.

(בראשית ט׳:ה׳) מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ זֶה הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ לִפְנֵי חַיָּה לְטָרְפוֹ. (בראשית ט׳:ה׳) מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם זֶה הַשּׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ. וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר בִּשְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן דְּרִישָׁה הֲרֵי דִּינָם מָסוּר לַשָּׁמַיִם:"

מבואר שאין בהתאבדות איסור לא תרצח, אלא רק נחשב שופך דמים.

הטעם שזה אסור הוא משום שהחיים של האדם לא שייכים לו באופן פרטי.

כל אדם יחיד, וכל בעל חיים, חי ב'חיים'. החיים שהוא חי בהם אינם משהו נפרד פרטי, יש דבר כללי שהוא החיים, כולנו חלק מאותם חיים כלליים כמו איברים בגוף.

החיים בעצמם, בתפישה המופשטת הכללית, הסוד של החיים, זה הקב"ה, וכולם נמצאים במציאותו וחיים בחייו.

איבר אחד בגוף לא יכול להרוג את עצמו אם זה לא חלק מהחיים הכלליים של הגוף.

ההסבר הזה כתוב ברדב"ז.

.

.

כתוב גם על שניים שהולכים במדבר, ויש מים שמספיקים רק לאחד. הם רוצים שכל אחד ישתה חצי ושניהם ימותו, כי איך אפשר להגיע הביתה ולחיות חיים שמחים כשאתה יודע שהשארת את חברך למות במדבר ביסורים ובדידות כי שתית בעצמך את כל המים. עד שבא רבי עקיבא ולימד שאין להם רשות שכל אחד ישתה חצי, אלא חובה על בעל המים לשתות הכל. כי החיים זה לא דבר פרטי בבעלותך המלאה שמותר לך לעשות איתו לפי מה שאתה מרגיש, יש לך אחריות עליהם.

.

.

.

יש הרבה מקורות שבמצבים מסויימים לא ראו בהתאבדות דבר שלילי.

בגמרא בגיטין (נז, ב), מסופר על אישה שהקיסר הרג את שבעת בניה בזה אחר זה כי לא הסכימו להשתחוות לפסל. לפני שהרגו את הבן האחרון היא אמרה באזנו:

"בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה (תהלים קיג, ט) "אם הבנים שמחה""

הקיסר לא ציווה על האישה להשתחוות לפסל, רק על הבנים. היא התאבדה מהצער.

.

.

ועוד שם:

"מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים. אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: (תהלים סח, כג) "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים", מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים אלו שטובעין בים.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"

.

.

עבודה זרה י"ח א':

"מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו.

הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה.

[…]

אמרו לו תלמידיו: אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש.

אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

אמר לו קלצטונירי [הממונה הרומי]: רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך [הניחו עליו ספוגין רטובים כדי להאריך את ייסוריו] אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו הן. השבע לי נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה.

אף הוא [קלצטונירי] קפץ ונפל לתוך האור.

יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם"

.

.

התוספות שואל שרבי חנינא (בעבודה זרה י"ח א') אמר שמוטב שהקב"ה יטול את הנפש ולא שהוא יחבל בעצמו, ואם כן למה יש שבח בארבע מאות הילדים שקפצו לים?  בגיטין נ"ז ב' הוא מתרץ שהילדים קפצו לים כי פחדו מהיסורים, כי אם הגויים היו תופשים אותם לא היו מאפשרים להם להתאבד והיו מייסרים אותם בעל כרחם, ומפחד היסורים קפצו לים.

ויש קושיה, הרי גם רבי חנינא סבל ייסורים.

כנראה זה תלוי ביכולת האדם לעמוד בפחד מפני היסורים.

גם רבי חנינא ביקש שיוציאו ממנו את הספוגין כדי שימות יותר מהר, והרי קיצר את חייו כדי להמנע מייסורים. אם הוא פותח את הפה שתיכנס האש זה נחשב שהוא ממש הורג את עצמו ועל זה אמר מוטב שהקב"ה יטול את נפשו, אבל להסיר ספוגין רטובים שמאריכים את הזמן של פעולת האש, זה פחות מעשה ישיר ואת זה כן עשה.

.

.

בכתובות ק"ג ב' (מתורגם):

"ביום לווייתו של רבי יצאה בת קול ואמרה: כל מי שהיה בלווייה של רבי מזומן הוא לחיי העוה"ב.

אותו כובס כל יום הי הבא לפניה רבי, באותו יום לא בא. כיון ששמע כך, עלה לגג ונפל לארץ ומת. יצאה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא."

הכובס התאבד מרוב צער שלא היה בלווייה של רבי.

.

.

מדרש ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמג:

"מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהִזְקִינָה הַרְבֵּה,

בָּאָה לִפְנֵי רַ' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא,

אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָקַנְתִּי יוֹתֵר מִדַּאי וּמֵעַכְשָׁו חַיִּים שֶׁל נִוּוּל הֵם,

שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת לֹא מַאֲכָל וְלֹא מִשְׁתֶּה,

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם.

אָמַר לָהּ: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתְּ כָּל כָּךְ יָמִים?

אָמְרָה לוֹ: לְמוּדָה אֲנִי, אֲפִלּוּ יֵשׁ לִי דָּבָר חָבִיב, אֲנִי מַנַּחַת אוֹתוֹ וּמַשְׁכֶּמֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכָל יוֹם.

אָמַר לָהּ: מִנְעִי עַצְמֵךְ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שְׁלוֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה.

הָלְכָה וְעָשְׂתָה כֵּן, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי חָלְתָה וָמֵתָה."

זו לא התאבדות על ידי מעשה, אבל זו פעולה שגורמת למות.

.

.

רבי אלעזר בן דורדיא שחזר בתשובה בכה עד שיצאה נפשו מהבכי ומת. זו לא התאבדות על ידי מעשה, אבל ברור שהוא מאס בחיים והחליט להיפרד מהם ובכה את עצמו למוות.

.

.

רבי יוחנן (בבא מציעא פ"ד) אחרי שמת ריש לקיש לא היה יכול לסבול שאין לו חבר. וכתבו על זה:

"אָמַר: הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ!

הָיָה צוֹעֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ.

בִּקְּשׁוּ עָלָיו חֲכָמִים רַחֲמִים וָמֵת."

זו לא התאבדות על ידי מעשה אבל זו בחירה במוות על פני החיים.

.

כעין זה בתענית כ"ג א' על חוני המעגל שלא הכירו אותו ולא כיבדו אותו:

"חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת"

.

.

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמואל א' פרק ל"א, ד').

ובבראשית רבה ל"ד י"ג אמרו שההתאבדות של שאול לא הייתה חטא. משמע שהוא התאבד כי פחד מההתעללות.

.

.

בקידושין פ"א ב' מסופר על רבי חייא בר אשי, שחשב בטעות שתבע זונה לביאה (באמת זו הייתה אשתו והוא לא זיהה אותה). הוא רק רצה לבוא עליה, ולא בא. בכל אופן הוא אמר שהרצון לעשות חטא הוא בעצמו פגם למרות שלא עשה שום חטא. לכן נכנס לתנור, ורש"י אומר שעשה כך כדי להמית את עצמו.

.

.

.

.

בכל מקום רואים שלהיות חי זה לא רק חיי הגוף. מותר לחלל שבת גם על דבר שמסכן את הבריאות הנפשית (הארכתי בזה בתשובה) למרות שאין שום חשש למוות גופני. בפשטות הסיבה שעל גילוי עריות ועבודה זרה צריך ליהרג ולא לעבור, הוא משום שאחרי עבירה כזו הנפש כבר לא יכולה לחיות מבחינה נפשית.

כל המצבים שמוצאים במקורות על התאבדות שהיתה מצווה, הם באופן שמבחינה נפשית האדם כבר לא חי. או כי הוא זקן מדי, או כי היסורים והצער הם מעל מה שהנפש שלו יכולה להכיל. או כי אין לו חבר ואי אפשר לחיות מבחינה נפשית בלי חבר, כמו שאמרו על חוני המעגל או חברותא או מיתותא.

כשאין חיי נפש, ויש רק חיי גוף, אין לחיים כאלה ערך ומותר, ולפעמים מצווה, לאבד אותם.

.

.

זה מדובר כשלא רואים סיכוי שהמצב הנפשי ישתפר, ושמבחינה נפשית ממש אי אפשר לחיות כלל. ברור שאם זה רק יסורים ולא מוות נפשי, ובמיוחד אם יש צד גדול שזה ישתפר, אין מקום להתאבדות

.

.

.

זה מה שנראה לעניות דעתי מבחינת עמדת התורה לגבי התאבדות.

.

.

.

.

מבחינת העבודה הפסיכולוגית, יש נטייה חזקה להדחיק מחשבות על התאבדות. זה מפחיד, וזה טאבו. אבל להדחיק ולהתעלם זה מאוד לא בריא.

יש הכרח לנסות להיות אמיץ, לא לברוח מהמחשבות האלה. לתת להן מקום וכבוד, לתת להן לדבר מה שיש להן לומר, ולהקשיב להן קשב רב מבין ואוהב.

לחשוב מותר. כשזה מגיע למעשה התאבדות אז זה כבר פחות פשוט. אבל במחשבה אין רע, ויש סיבות למחשבות כאלה. לפעמים בגלל כאב ופצע נפשיים, ולפעמים גם מסיבות רוחניות קיומיות. לרוב בגלל שני המישורים. צריך לברר את זה, אם אפשר לדבר על זה. זה טבעי ואנושי.

.

הזדמן לי לעבוד עם אנשים דתיים שגילו בגיל מאוחר שהם הומוסקסואליים, חלק כבר התחתנו והביאו ילדים.

הם אמרו שהם לא הבינו מקודם מה הם, כי זה כל כך טאבו ומפחיד ונורא ומתועב ואסור.

באמת לחשוב על גברים ולאהוב אותם זה בכלל לא רע ולא אסור ולא מתועב. אהבה זה יפה ובריא וחי. רק מעשה ביאה מלאה של משכב זכר אסור. כשמגיעים למעשה ורוצים לחיות עם גבר, ושואלים עד היכן מותר להגיע איתו מבחינה מינית, שם יש מקום לדיון וגבולות. אבל כשזה רק מחשבות אין שום סיבה להגביל שום דבר.

כך גם לגבי התאבדות. יש פחד שאם אחשוב על זה הרבה אולי בסוף ארצה לעשות את זה. אבל באמת זה להיפך. אם לא חושבים זה נאגר במחשכים ותוסס שם בלי שיודעים ויכול להתפוצץ. אם חושבים על זה אז האדם מחובר לעצמו, וכוחות החיים פועלים בתוכו בלי חסימות, וזה הסיכוי שלו לא להגיע להתאבדות מעשית.