3 – על התמודדות עם כאב נפשי חריף

השאלה:

רציתי לשאול אותך יותר על האופן שבו אתה מקשיב לגוף. אני בעצמי כבר שנתיים סובל מכאבים כרוניים בגוף שאני יודע קשורים למצב הרגשי ולאחרונה בטוח שזה קשור לניתוק מהגוף והצד הנשי.

תיארת שאתה שוכב במיטה ולא עושה כלום ורק מקשיב לגוף. אצלי הגוף צורח. קשה מאוד לשמוע אותו מרוב הרעש והכאב, ולכן לא ברור לי איך לעזור לו. הרי אני שואל את הכאב ״למה אתה כאן, ממה אתה נובע, איך אפשר לעזור״. וזה רק מחריף את הכאב. אולי זה שלב ראשוני שבו הילד צריך לבכות את הכל החוצה לפני שיוכל להגיד כמה מילים הגיוניות.

הייתי רוצה לשמוע ממך יותר בפירוט איך אתה מקשיב לגוף. איך נכנסים לזה, מתרגלים את זה וכו'.

.

ההתייחסות שלי:

אכן זה מחריף את הכאב. עיקר העניין הוא האומץ לחוות את הכאב במלוא עוצמתו. יש מנגנון הגנה מאוד יסודי שגורם שאם יש כאב קשה מאוד, חווים רק חלק ממנו, וחלק אחר נשאר כאילו שמור בקופסת שימורים לאחר כך. בגלל ש"אחר כך" לא קורה, אנחנו לא מטפלים, כמו שאנחנו לא הולכים לרופא שיניים לפני שכואב, זה מצטבר. אם חווים את הכאב במלוא עוצמתו הוא משתחרר ואפשר להחלים.

יש סיבה לכך שקיים המנגנון הזה, לפעמים באמת אי אפשר לשאת כאב כזה. זה יכול להיות גם מסוכן. אפשר לאבד את השפיות או להתאבד או או לשקוע בדיכאון או חרדה קליניים, או להינזק מבחינה נפשית בנזק ארוך טווח או תמידי מבחינת כוחות החיות ושמחת החיים וכיו"ב, או סתם להתבלבל וכיו"ב. כשהכאב מאוד חזק יש לנפש נטייה לברוח ממנו, אם אני מחליט שאני אמיץ ולא בורח, הנפש יכולה לבלבל אותי באופן שהתודעה שלי לא רואה אותו ואני חושב שאני עוסק בכאב ובעצם זה מתחמק ממני ואני לא רואה באמת מה קורה בתוכי.

לכן המנגנון מאפשר לנו לדחות את ההתעסקות עם הכאב לזמן שבו יש לנו כח לזה או תמיכה מתאימה. וגם אז כמובן זה נעשה במנות קטנות עם הפסקות. קרה לי הרבה פעמים שהייתי בטוח שנגעתי בכאב מסויים והכרתי אותו והייתי איתו וירדתי לסופו וחוויתי אותו. ואחרי שנים פתאום נפגשתי איתו שוב וראיתי שאת רובו הגדול בכלל לא הכרתי ולא פגשתי. זה לא דבר רע, באמת יותר בריא לגעת כל פעם בחלק ולא בהכל. הנפש מונעת מאיתנו לראות את החלק שהיא יודעת שאין לנו את הכח לגעת בו.

כדי להיות מסוגלים לעשות את זה, צריך להכיר את הכאב, לנסות לחוש ממה הוא נגרם או לפחות מה טיבו. במקום של אותו כאב אנחנו בגיל ששייך לאותו כאב. באותה קופסה ששמרה את הכאב הזמן לא עבר. אז צריך גם לחזור לגיל הזה. כמובן יש גם כאבים מההווה. אבל לרוב הם מתערבבים עם כאבים ישנים, או יושבים עליהם. לפעמים הכאבים הישנים הם כבר צורה שמוטבעת בנו והיא מזמינה לאסוף על גבי זה כאבים חדשים. כמו שמדברים בפסיכולוגיה על דפוס של התנהגות שמתחיל מגיל צעיר וחוזר על עצמו ומארגן לנו שוב ושוב אותן בעיות.

כל זה רק תיאוריה. למעשה כמעט לא שייך לעשות את זה בלי תמיכה. מישהו שיחזיק יד וילווה ויעזור כשמתבלבלים. זה גם מסוכן לעסוק בזה בלי תמיכה ראויה.

.

כשהכאב גדול ובעיקר כשהוא כבר בן הרבה שנים, הוא שוקע מהמישור הרגשי לגוף עצמו, ממש מבנים של תאי גוף, זה נמצא ברקמות החיבור שבין השרירים בעיקר. אם קונים נתח בקר מספר 5 או 6, וגם באחרים, רואים ברור שהשריר עטוף בקרום די חזק. בקרום הזה הכאב שוקע כמתח וכיווץ, שלפעמים נעשים ממש כמו שריון.

.

.

כל זה דורש בלי סוף סבלנות עדינות ואהבה והדרגה ורוך. כשכואב רוצים מהר לחולל שינוי כדי שהכאב ייחלש סוף סוף. מוכרחים לעבוד מתוך וויתור על האפשרות לשנות. אחרת יהיה לחץ על הנפש ויהיה נזק.

למשל אם יש ילד קטן, שאבא שלו כלא אותו במרתף חשוך, אזוק בשלשלאות מהודקות מכאיבות וכמעט בלי אוכל ומים. הילד במשך שנים צועק שם ואין שומע. אחר כך האבא מבין מה הוא עשה ומתחרט ורוצה לחדש את היחסים עם בנו באופן טוב. אם האבא יעבוד מתוך מטרה שהילד יפסיק לצעוק ויפסיק להפריע בצעקותיו, לא ייצא מזה שום טוב. הילד ירגיש. המטרה מוכרחה להיות רק בגלל שמגיע לילד שאבא יהיה איתו ויקשיב לו ויהיה קרוב אליו. האבא צריך לחשוב על הילד ולא על עצמו. ואם הילד ימשיך לצעוק עוד ועוד כי הוא כבר מלא כאב ועלבון וכעס וחוסר אמון, זו זכותו. הילד זה הכאב, הגוף שכואב. האבא זה החלק המודע שלנו. הרבה פעמים כשהולכים לטיפול או מנסים לבד, המטרה היא להחליש את הכאב. לגוף מותר להמשיך לכאוב כמה שהוא רוצה. לא צריכה להיות מטרה להגיע לשינוי. רק לחמול, להיות רך ואנושי כלפיו. לפעמים אחרי זמן צומח מזה שיש הקלה, ולפעמים לא. צריכה להיות נכונות לקבל שלא תהיה הקלה, וגם אם תהיה היא תבוא מעצמה בזמן שלה, אי אפשר לדחוק בזה.

.

לדעתי התחום שיכול לעזור לתת התחלה של גישה לעניין הזה, הוא פסיכותרפיה גופנית. לקבל טיפול רציני ממטפל כזה, שיתחיל תהליך. אחר כך תוכל לראות אם זה מספיק או שאתה רוצה להמשיך עם המטפל או שאתה כבר יכול לבד. בכל מקרה מקבלים מהמטפל רק זרעים, כלים, התחלות. והם צומחים ומתפתחים אחר כך במשך שנים. שנה או שנתיים של טיפול הם לא זמן מספיק, ובכלל העבודה היא כשהאדם עם עצמו. המטפל רק עוזר להתחיל.

אני לא מאמין שטיפול צריך להיות חלק מהחיים, המטפל לא צריך באמת להפוך לדמות משמעותית בתוך החיים. לכן אני לא בעד טיפול שנמשך שנים. מספיקה חצי שנה ולכל היותר שנה. הטיפול זה רק התנעה של תהליך תקוע.

מה שמרפא הוא רק כוחות החיים שיש בתוך האדם עצמו. אם למשל יש יד שבורה, צריך לקבע אותה בגבס כדי שהחלקים השבורים יעמדו במקום נכון, ואז האיחוי של העצם קורה מהכוחות הטבעיים של החיים. אם החלקים השבורים לא מקובעים בגבס זה עוצר את כוחות החיים מלאחות אותם. התפקיד של מטפל הוא לנסות לסלק את המעצורים שחוסמים את פעולת כוחות החיים, ואז לסגת אחורה, לצאת מהתמונה, ולתת לכוחות החיים לעשות את שלהם בעצמם. הם מובילים תהליך שיכול להיות ממושך, עם תפניות לא צפויות, אסור להתערב להם בזה, אחרי שהם עומדים על המסילה ומתחילים לנסוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s