השאלה:
השאלה היא איך מתמודדים עם ייאוש. איך עומדים מול חולי של גוף שאינו מתפקד, מה עושים שהנפש פשוט חולה ולא יכול באמת בעמקים להיפגש עם העולם בגלל כאבים גופניים ונפשיים כה גדולים. על פני הקרקע אני הולך לעבודה, מתבדח, מחייך, לפעמים נהנה מהחיים, אפילו מרגיש תקווה והצלחה מסויימת בכושר השיחה והשכל, לפעמים דיון מעניין או שיחה עם בחורה יפה שמצמיח מעט תקווה. אבל מוטלת מעל הכל יש ייאוש של לפני אמירת ויהי אור.
יש חוסר נוחות תמידית בגוף, יום יום משהו אחר כואב. אם פי וליבי היו שווים הייתי שובת בבית והולך לטיפול עד שאבריא. אבל מה לעשות, צריך לייגע איכשהו, לנכוח בלימודים, לראות אנשים, לחייך ולעשות כאילו הכל בסדר למרות ששום דבר לא… ואין אחד שמבין את המעמקים. זאת אומרת כולם מבינים אבל אף אחד לא מצליח לתקשר את זה באופן שישחרר את הכאב.
לפעמים אני חושב שעדיף פשוט לשבות, לזרוק כל אחראיות שמוטלת אליי, אולי למצוא חווה או לעבוד מהבית אבל אז הייאוש מכפיל את עצמו ושאלות אפילו יותר נוקבות: מה יהיה איתי? איך אתקדם, אתחתן, אתחיל משפחה ארוויח כסף? כל הבעיות האלו שאני פוגש במציאות ולא יודע להתמודד איתם, זה מרגיש לי תוצאה מלחיות בראש כל החיים ולהתעסק בנושאים שהם בגדר ״מה שלמטה ולמעלה ממנו״ אם זה במישור הקבלי, הפסיכולוגי, או הפילוסופי. איך בכלל יורדים מהמקום הזה בשמיים שמבטל את חוויית ההווה הבריא, איך נכנסים שוב לחיים ומתחילים להרגיש באופן מאוזן שכל המערכת בכאוס. מאיפה מתחילים שאין זמן והראייה ״עמוקה״ מידי והראש רוצה תמיד לעוף ולפנטז ולהישאר במישורי התיאורטיקה והספירות והדמיונות וכל זה ביחד ותמידי והשמש זורח גם מחר ושוב אין כח וכל רגע רודף את השני והעובדה היחידה שכבר נותרה זה שפשוט ״צריך להמשיך להתקיים״ ואין ממנו נמוס.
אני כרגע התחלתי קורס מורה דרך, עוד ניסיון למצוא משרה ודרך בחיים. אבל הגוף והנפש… מה לעשות לפעמים מתנגדים, אינם סובלים את הנוכחות בכיתה אינם יכולים פשוט לשבת ולעשות שיעורי בית והכוחות הנפשיות הנשארות לי נדרשים לצרכי החיים הפשוטים וגם אלו בקושי. ואז רגעי האופוריה…. ראיית עזות הטבע, יופי להפליא, יופי שמשגע את הלב, אל חי ממש. ואז הגישה למישור הזה נסגר ושוב אותו ייאוש… זה כאילו לעבור עינוי שבו דוחפים את הראש לתוך אסלה עד שאין נשימה ואז מושכים אותו מעלה לרגעים אופוריים של נשימה קצרה לפני ששוב לתוך המים העמוקים. אין מערכת תפקודית תחליפית. זה לעבור את זה כל כך הרבה פעמים שכבר אין כח להמשיך בו.
.
.
.
.
ההתייחסות שלי:
זו שאלה גדולה ורחבה מאוד, שאלת חיים. יש לזה המון צדדים ורמות עומק שונות. כרגע עולות בי שתי נקודות, הן טיפה מהים לגבי הנושא הזה, אבל זה מה שיש כרגע, אי אפשר ללגום ים שלם, שותים טיפה אחרי טיפה.
.
האחת שיש לנו ציור מה הפירוש להיות חי, לחוות את חויית החיים. וזה לרוב לא קשור לשום דבר ומנתק אותנו מהחיים. אולי תנסה לחשוב שהפירוש של להיות "חי" זה איך שאתה עכשיו חי.
אולי ה' נותן לך לא מה שנדמה לך שאתה רוצה, אלא מה שאתה באמת צריך. אולי מה שאתה מרגיש זה האושר. האושר לא בהכרח קל, לא בהכרח נטול כאב.
.
לפעמים בזוגיות יש חלום רומנטי על לב נוגע בלב ומחובקים בחיוך מעונג לאור שקיעה. ואז במציאות מתקוטטים ומכאיבים. ולפעמים דווקא הקטטה היא הנגיעה האמיתית זה בזה.
.
כאב זה לא בהכרח רע. זה לא היפך מחיים ונגיעה וממשות. ואושר. אדרבה.
.
אולי אפשר לעשות נסיון, לקבל מה שקורה כרגע כהתממשות ההצלחה והמימוש והמשמעות והתכלית והטוב של החיים. כמו שזה. מכח מה אתה מחליט מראש, מייד, שזה מקולקל ובעייתי וזה "לא זה". האם מכח הבנה אמיתית מה הם החיים, או מכח ששתול לנו איזה ציור דמיוני.
.
.
.
נקודה שנייה,
בחגים אחד הילדים במשפחתון, בן שנה וחצי, נסע עם הוריו לצרפת לביקור משפחתי. יום לפני הטיסה הסתכלתי עליו משחק כרגיל, אין לו שום מושג שמחר הוא טס. זה היה נוגע ללב. כמה חוסר אונים.
.
וגם אנחנו כך. העניין, שבאמת אין שום קשר בין מה שאנו עושים היום למה שיקרה לנו מחר. המחר הוא בריאה חדשה, לא השתלשלות מוכרחת מהיום.
כתב רבי יהודה לוי:
"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
“חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי."
עבדי זמן הם מי שחושבים שההווה משפיע על העתיד. הם עבדים של העתיד. אני כעת לומד מקצוע כדי שבעתיד תהיה לי פרנסה. עובד קשה כדי שתהיה לי פנסיה, יוצא לטיול כדי להקל על הכאב, וכו'.
.
יש רובד של מציאות, הרובד החיצוני, שמתנהל בדרך של סיבתיות, של עבדי הזמן. וצריך לאחוז גם בזה. אבל לפעמים קשה לאחוז בזה, ומותר לפעמים לשאוף אוויר של חירות. לדעת שאין שום קשר בין מה שאני עושה עכשיו למה שיקרה בעתיד. גם לא עוד חמש דקות.
אז פתאום אני לא יודע מה לעשות. כי כל מה שאנו עושים הוא כדי שאחר כך ייצא מזה משהו. ואם מבינים שהעתיד לא נולד מההווה, אז מה המשמעות של ההווה. איך לחיות אותו. בחירות. לפי הרצון האמיתי. מהו הרצון?
זה נותן לגעת בעולם שלם, בחיים שלמים, שאנו מזניחים. זה גם מפגיש עם כאב וחושך ופחד ובדידות וריקנות. אבל לפעמים טוב לעמוד מול אלה באומץ. לא לברוח מהם. לא לקוות להעלים אותם בטיפול או בילוי או בעשייה למען העתיד. אלא להסתכל להם בעינעים, לעמוד מולם, לקבל שזו המציאות, להתמודד מול זה. לשהות עם זה.
למשל לפעמים פוגשים מישהו מאוד כואב. ולא מציעים לו הצעות לפתרונות, לא עוזרים לו. רק נמצאים איתו. בלי שום עשייה, רק שהות, רק "להיות עם". רק יושבים לידו בשקט. כך אדם יכול רק להיות עם הפחדים והכאבים וחוסר המשמעות והבדידות וחוסר היציבות, הסחרור. אם כל אלה קיימים אפשר שהם עצם המציאות. לא מה שחוצץ בינך לבין המציאות. אולי הם הפתרון, לא הבעיה.
אין לנו כח לחיות ברציפות מתוך הסתכלות כזו, אבל אם אנו מדי פעם תופשים לרגע שיש גם צד כזה, בנוסף לצד הרגיל, זה כבר משחרר ומועיל. מכניס אוויר, גמישות. מרחיב.
עצה בלב איש 