מכתב לאב צעיר שגילו אצל בנו הקטן מחלה כרונית שכרוך בה סבל, ומקשה מאוד על התיפקוד. הוא העדיף שלא אעתיק לכאן את המכתב שלו, אלא רק את מה שאני כתבתי.
מאוד כואב לשמוע. אין לי מה לומר בזמן כזה, רק להשתתף איתכם.
.
עלו בדעתי קצת דברים שאולי יוכלו להועיל במשהו לאחר זמן, כשתירגעו קצת מהאבל הראשוני ותראו שהחיים ממשיכים.
.
כשעבדתי עם קשישים, היו חלק שהיו מאוד מרירים על כך שהיכולות שהיו להם בעבר כל כך הצטמצמו. בעיקר כאבה ההשפלה. האדם היה סגן שר, פרופסור גדול, בעל חברה קבלנית מצליחה. וכעת הוא יושב עם כל הקשישים לעשות מלאכה של ריפוי בעיסוק, מאכילים אותו בכפית, רוחצים אותו, ומתייחסים אליו כמו אל תינוק (במקרה הטוב שהוא נמצא במחלקה סיעודית טובה. לפעמים לא מתייחסים כלל, שלא לדבר על גרוע מזה).
הזהות העצמית הייתה בנויה על המעמד, גם החוויה של להיות חי התבססה על התפקיד. במחלקה הסיעודית תחושת ה'אני' נשברה, ואיתה תחושת החיים. האדם מרגיש מת, לא מרגיש שהשרידים שנותרו ממנו זה הוא. זה כרוך בזעם, מרירות, דכאון, בדידות בלתי נסבלת. הוא בטוח שהוא עול מיותר ומכביד על המשפחה. שאין לו מקום בעולם.
לעומת זאת חלק לא מבוטל מהקשישים, גם כאלה שהתפקוד שלהם היה נמוך, וסבלו ממחלות וכאבים, הרגישו מצויין. הכרתי אישה שאמרה שאלה השנים הכי טובות בחייה. מתייחסים אלי כאן כמו אל מלכת אנגליה, יש לי משרתים שאפילו רוחצים אותי ומאכילים אותי, אף פעם לא הייתי כל כך חשובה ומפונקת.
ההבדל הוא עמוק. אותם אנשים שלא קיבלו את המצב, הם אנשים שראו את החיים והעולם בתפישה שטוחה. שרואה רק את פני השטח בלי שום יכולת להיכנס פנימה אפילו קצת. בגלל שלא יכלו לראות את החיים במהותם, לעמקם, הם בנו איזו בדיה שמגדירה מה זה להיות חי, שמבוססת על מוסכמות.
קראתי פעם על קבלן גדול שפשט רגל והתאבד. הוא השאיר מכתב שהוא כעת לא יכול לפרנס את המשפחה, לא יכול להיות בעל לאשתו האהובה ואבא לילדיו האהובים, ואין טעם בחייו.
הוא כותב כאילו מה שחשוב לו זו טובת המשפחה, שזה נובע מאהבה להם. אם באמת הוא אוהב אותם, האם זה באמת מה שהם רצו, מה שיעשה להם טוב? נניח שיעברו לדירת שיכון קטנה ויעבוד כשליח ויחיו בצמצום, האם משפחתו האהובה לא תעדיף את זה מאשר לאבד אותו ולחוות את הטראומה של התאבדותו?
לכל אדם יש בפנים הגדרה רגשית למה נקרא להיות חי. אצל אותו קבלן ההגדרה של להיות חי הייתה להיות מפרנס בהצלחה, וגם בלי המשפחה, בעצמו להיות איש עסקים מצליח.
הגדרה כזו מבוססת על מוסכמה, ההתבססות על מוסכמה נובעת מכך שאין לו יכולת לראות בעצמו מה באמת הוא חווייה של להיות חי.
החיים הם דבר עמוק, הם פלא וסוד. הם נובעים ממעיין שהוא מעל תפישת המציאות החומרית השטוחה. הם מה שהאדם מחפש כל חייו, האושר, העונג, השמחה. החיים הם כמו שלהבת ואנחנו כמו הגחלים. בכל גחל יכולה להבהב שלהבת. גם אם הוא נכה וזקן וחולה ומתייסר. לפעמים היסורים מכוונים אותנו לעזוב את המוסכמות החיצוניות ולפנות לראות את החיים לאמיתם.
השמחה לא תלויה בייסורים. אפשר להתייסר מאוד ועדיין להיות שמח, כי ייסורים זה חויית חיים חריפה, אם לא בורחים מלפגוש אותם, אם מתגברים על הפחד מפניהם. השמחה היא נגיעה בחיים, היא לא בהכרח ריקוד ושיר, אם הנגיעה בחיים היא בכאב שיש בהם, השמחה שקטה ופנימית, לפעמים מכוסה באנחות ובכי, אבל זו השמחה האמיתית. ואפשר גם לא לחוות שום מחסור וכאב ולהיות עצוב, כי לא מוצאים את החוויה של להיות חי.
אותם קשישים שיכלו להיות שמחים במצבם, זה נבע כי יש בהם איזו תפישה יותר עמוקה על החיים (זה מתבטא בהרבה מאוד דברים נוספים). לכן אצלם חוויית החיים לא מקובעת על משהו אחד, שאם הוא אבד אז חייהם אינם חיים. מה שבאמת חי אינו מקובע, הוא גמיש, יכול להתחדש. פעם חייתי כמנהלת בית ספר והיום אני חיה כקשישה סיעודית, שם היו לי חיים וגם כאן יש לי חיים. אני נושמת, אני אוכלת, אני רואה אנשים, יש לי חוויות, לפעמים יש אפשרות לראות שמיים או עץ, לנשום אוויר צח. אני עושה מלאכה בריפוי בעיסוק. מפטפטת בחביבות עם אנשי הצוות. יש לי זמן לחשוב הרבה, לזכור, להיות עם הרגשות שלי. יש בתוכי חיים שהם שלי פנימה, הם מפכים, מאירים, שמחים, והחוויות שהם ניזונים מהן מותאמות למציאות.
.
.
אסור לנסות להתנחם לפני הזמן. יש שלב של התמסרות לאבל, אחריו מגיע שלב שני של חזרה לחיים. השלב השני צריך לבוא כשהוא מבשיל באמת בתוך הנפש, לא בדחיפה חיצונית. יש בנו צד רגשי, שהוא כמו הילד הקטן שבתוכנו. ומאוד מאוד צריך להיזהר לא לסתום לו את הפה. הילד הקטן הזה מאוד נבהל, מאוד מפחד ולחוץ, אבוד, בודד, וכועס ובוכה, מרגיש שהוא קיבל עונש, שלקחו לו, שכועסים עליו, והוא לא יודע למה. ומאוד מאוד כואב לו. צריך מאוד להיזהר לא להתעלות למדרגות גבוהות של בטחון ואופטימיות וכו', וכאילו לא שומעים את הקול של הילד הזה.
זה כמו הורה וילד, מצד אחד הילד לא צריך לשלוט ולהיות לבדו הקול שקובע. צריך לנסות לשמור על המבט השכלי. וביחד עם זה לתת את כל המקום לרגשות של הילד ולטפח אותם, להקשיב, להשתתף, להיות עם זה, להרגיש את הכאב העצום, הפחד, הכעס והכל. לא לסתום את זה ולא לברוח מזה, גם לא למדרגות רוחניות. להוציא את הבכי, לחוות אותו.
כשקיבלנו ילדים למשפחתון דיברנו עם ההורים, שבהתחלה התינוקות עוברים זמן קשה של הסתגלות, אבל אחר כך נבנה משהו יפה וטוב של חיבור. וזה בגלל שאנחנו נותנים להם לבכות. לא מייד לוקחים צעצוע ואומרים לילד תראה איזה קולות וצבעים והוא שוכח את הבכי שלו. אלא מחבקים ומקשיבים ועצובים וקשה לנו, ביחד איתו, הוא בוכה את כל העצב והפחד והכעס שלו. ולנו לפעמים יורדות דמעות, ואחרי שבאמת מתרגלים, אז יש לנו קשר חזק, כי עברנו את זה ביחד.
לפעמים אני שומע בחדשות הורים, לרוב מאנשים אמוניים, שבנם נרצח, והם מספרים איך הם מודים לקדוש ברוך הוא על כל יום שהיו עם הילד, ומקבלים בהצדקה את הדין, שאם כך עשה הקב"ה אז זה מה שטוב. אני מצטמרר מזה. אתם עוד רק בלווייה, זה עוד לא הזמן לרגשות גבוהים של אמונה ורוחניות. יש לי הרגשה שרומסים באלימות את הכאב הנורא השחור חסר התקווה המזעזע הבלתי נסבל שיש בשכול, לא נותנים לו מקום, וזה מכבה משהו פשוט קטן בפנים, את הילד הפנימי, שממנו המקור לכל החיות שבאדם, הטבעית והרוחנית. המקור של החמימות והשמחה.
.
.
יש גם עוד משהו, לזכור שמשפחה זה דבר אחד. כלומר ההורים לא פחות צריכים טיפול וחום וחיבוק ועזרה, הם בתוך זה גם כן, לא רק הילד. הכל בתוך אותו סיר. למשל אם יש סבתא שנותנת הרבה חום ועזרה וחיבוק לאמא, או קונים מתנה לאמא, אז הילד גם מקבל את זה, כי האמא יותר שמחה והוא רואה חיוך אצלה והוא בעצמו נהיה יותר שמח. וגם האבא. צריך מאוד להיזהר לא להיות במצב של רק לדאוג ולתת ולטפל ולתמוך וכו'. כי אז יש עומס, והעומס הזה יושב על כולם ביחד. כולם מרגישים אותו. כשלאחד קשה לכולם קשה ביחד וכשלאחד שמח אז לכולם שמח ביחד. הרבה פעמים במצבים קשים מישהו לוקח על עצמו את התפקיד של התומך והחזק והמטפל וכו', והוא מפסיק להיות ילד שנתמך מבני המשפחה האחרים והופך למבוגר שרק תומך ולא מקבל תמיכה. זה לרוב מאוד מזיק. גם הילד תומך בהורים וגם הם תומכים בו, ולכולם מגיע תמיכה אותו דבר, כולם ביחד.
גם הפתיחות מול בני המשפחה, לספר מה קשה לי, מה היה עוזר לי, למה אני זקוק, מה מפחיד אותי ומבלבל אותי ואיפה אני אבוד ומסכן וקטן ורוצה לבכות וכו'. מה אני מבקש מהאחרים. זו הרבה פעמים בעיה של גברים, שחושבים שמצפים מהם להיות החזק והמעודד והתומך והאחראי, ולכן הם צריכים להסתיר, גם מעצמם,ף את הפחד והחולשה, הבדידות וההיזקקות הרגשית. אבל באמת האשה צריכה את הגבר שלה פתוח, שמגלה הכל, מספר מה באמת יש לו בפנים, הרי היא מרגישה הכל ויודעת הכל, ורוצה שיתוף ולא דווקא את החוזק. חוזק אמיתי זה היכולת להיפתח בלי להתבייש, וזה מעודד ונותן כח יותר מכל דבר אחר. גם אם הגבר מרגיש ילד קטן מבולבל ואבוד וזקוק לחיבוק וחום, לשמוע את זה זה יותר מחזק ותומך ומחמם מאשר לשמוע ממנו הרצאה על בטחון ואמונה ושהכל בסדר ושיש לו כח ואפשר להישען עליו. זו לא משענת אמינה, אם הוא חזק זה אומר שבפנים משהו מצטבר באופן מודחק, ומי יודע מתי תהיה קריסה. אם הוא יודע לראות את החולשה והצרכים, לקבל, לשתף, אז יש לו מילוי, הוא על בסיס בריא, שתול על קרקע המשפחה המשותפת, ואז הוא גם יהיה חזק כשצריך.
עצה בלב איש 
פינגבק: 256 – מכתב להורים שנמצאה אצל ילדם מחלה כרונית קשה | אדם חי – האתר של ניר שטרן
מירי שחם כתבה תגובה על זה בפייסבוק:
הניסיון לנחם אב באמצעות דוגמה מעולמם של קשישים שירדו ברמת התפקוד אחרי חיים של עשייה משיגה את ההפך ממה שהתכוונת. ואני כותבת את זה כנמענת אפשרית למכתב כזה.
.
.
זה מה שהשבתי לה:
מקבל.
זו מחלה קשה, רתוקים למיטה ולמכשירים, גם לא מאריכים חיים הרבה שנים, הילד קטן ואין לו סיכוי להגיע לבר מצווה. בעצם הרגשתי שאני בכלל לא יודע איך לנחם על בשורה כזו, ומאוד יכול להיות שטעיתי.
ברשותך אעתיק את התגובה שלך לאתר, כי זו זווית חשובה..
אהבתיאהבתי