המכתב בשלמותו לא יתפרסם לבקשת הנמען. אני מביא חלק קטן ממנו, אחרי עריכה, שיש בו רק נקודה כללית חשובה שנכונה לדעתי בכמעט כל המקרים שבהם נשקלים גירושין, ואין לה שום קשר מיוחד למקרה המסויים שעליו היתה הפנייה.
לדעתי ילדים אסור להם להיות שיקול כששוקלים גירושין. ילדים יודעים הכל, הם קוראים את הנפש שלנו כספר פתוח, עד העצם ממש, שנחקק על ליבם ומטביע בהם חותם. אי אפשר לרמות אותם בשום דבר. הם לא יודעים לנסח, לא מבינים באופן שכלי, אבל בדרכם, בלי מילים, הם יודעים הכל.
אם יש חיי זוגיות בבית שנראים כלפי חוץ בסדר, זה לא עובד על הילדים. הם קולטים שמאחרי זה יש ענן כבד של חוסר שמחת חיים, חוסר אהבה חיה, והענן הזה עושה עליהם צל, ומטביע בהם חותם כבד. ומה שהענן לא מדובר, הם לא מבינים אותו ורק מרגישים, זה גורם רק שהוא מזיק להם יותר. אם יש הגדרה מה פגע בי ומה כיבה אותי, אז אני יודע למה אני קורבן, אולי אוכל לנסות להתגונן או לעכל או לעבוד על זה מתישהו. אם זו פגיעה מוסתרת, מוכחשת, אילמת, בלי צורה מוגדרת, מאוד קשה להבחין בזה ולהתגונן. לילדים יש גם מנגנוני התגוננות משלהם, וזה מקשה עליהם מאוד. לפעמים מופיעות בעיות אצל ילדים, לפעמים כבדות, ואין לאף אחד מושג ממה זה נובע. כמעט תמיד בעיות רציניות של ילדים זה צל מהבעיות של ההורים, וההורים לא מבינים מה אצלם הטיל צל כל כך כבד.
.
יש שאלה על עצמך בלבד, האם נכון לך להתגרש או לא, מה יעשה אותך יותר בריא וחי. לא תמיד התשובה היא כמו שזה נראה ברובד הצועק והשטחי. אם הגעת למסקנה בלי לחשוב בכלל על הילדים, רק על עצמך, שנכון לך כך או אחרת, אוטומטית זה מה שנכון לילדים.
.
גירושין זו טראומה קשה מאוד לילדים. אבל הגירושין קורים באמת באותו רגע שהאהבה מתה, כשמפסיק להיות נכון לחיות ביחד. הגט עצמו זה רק לגאול את האדם מלהיות כבול בנישואין מתים. כמו שאמרו על בית המקדש שטיטוס שהחריב אותו טחן קמח שהיה כבר טחון מקודם. החורבן קרה ברגע שאבדה האהבה, החורבן הפיזי הוא אל החורבן עצמו, הוא רק חושף את האמת, עושה התאמה של המציאות החיצונית למה שקרה במציאות הפנימית שהיא האמיתית.
כך שפשוט צריך להוציא את הילדים מהשיקול לגמרי.
.
.
נושא אחר הוא החשש הכלכלי. אני בכלל לא מזלזל בנושא הכלכלי. אבל צריך לעשות חשבון כלכלי. אם למשל תעבוד בעבודה קשה אפילו עשר שעות ביום, כשאתה חוזר בערב אתה שייך לעצמך, יש לך חיים, אולי קשים, אולי רק בזמנים מועטים. מכרת בשביל כסף את הזמן שלך, את הכח שלך, שעות רבות מהיום שלך. אבל החיים עצמם נשארו שלך. מכח זה אפשר אחר כך להתקדם, לבנות חיים בכל המישורים.
אם אתה לא מתגרש בגלל חשש כספי, אז בשביל אותו סכום כסף שאתה מפחד שיהיה לך קשה להרוויח, נניח כמה אלפים בחודש, אז מכרת את כל החיים שלך לגמרי בעד הכמה אלפים האלה. זו לא עסקה משתלמת.
נניח שתצטרך לשלם מזונות ולהתפרנס ויהיה לך מאוד קשה. בדרך הטבע עם הזמן זה משתפר. רוב החיילים המשוחררים חיים בקושי כלכלי גדול. רוב בני ארבעים איכשהו כבר לא סובלים כלכלית בצורה כזו קשה.
באמת כסף זה עניין חי. חז"ל אמרו ש"נכסים" נקראים כך כי הם ניכסים מאחד ומתגלים לאחר, ו"זוזים" נקראים כך כי הם זזים מאחד לחברו. החיים הם רקמה אחת, והכסף הוא חלק ממנה. כמו שהדם בגוף נע במחזור הדם ועובר מאיבר לאיבר ומזין אותו בתורו, כך הכסף בעולם זורם מאדם זה לאדם אחר ומזין אותם כמו איברים באותו גוף. לראות שבמציאות יש חיים, ונכלל בזה הכסף, זו ראיה עמוקה יותר, שלא רואה רק את השטוח החיצוני, אלא גם נכנסת מעבר לו, לפחות קצת.
אם באמת ברור לך שהגירושין במקרה הזה הם עניין שהחיים מחייבים, להשתחרר מכלא של מוות נפשי, אז כל תנועה שנובעת מהחיים, היא חלק מפעימת החיים הכללית, וכיוון שתנועת הכסף בעולם גם היא חלק מפעימת החיים הכללית, הדברים יתחברו עם הזמן. הפחד להישאר בלי כסף, לגווע ברעב, לישון על המדרכה גם בחורף, הוא מתוך ראייה שטחית של החיים והעולם, כאילו המציאות של אדם היא דבר מנותק שעומד בפני עצמו ואין לו שום חיבור שיתמוך בו. באמת החיים הם גוף חי אחד, ואיבר שאינו מנותק, הוא לא כמו איבר מדולדל שנרקב, אלא מחובר היטב לגוף, האיבר הזה לא יגווע במחסור כל זמן שהגוף הכללי לא חסר לו. יש מצבים שאדם באמת גווע ברעב ומחסור, אבל אם האדם מחובר לחיים, המצב הזה הוא חלק מהחיים, הוא מצמיח, מנקה, מביא למקומות חדשים.
עצה בלב איש 